כשנגמר הפאי

עמנואל שלח יד לקצהו השני של שולחן הכתיבה, הרים כריך חצי אכול מצלחת חד פעמית ונגס בו ברעבתנות. טעמו המריר של החרדל עורר אותו קלות, פוקח את עיניו הלאות, הקבורות מאחורי זוג עדשות. ידו השנייה, שעדיין עסקה בחישוב, החליטה גם היא ליטול פסק זמן, ועט הפרקר הכחול נשמט מחיבוקה וצנח על הדפדפת המשובצת בטפיפה רכה. הוא שילב את אצבעותיו והזדקף בכיסא, מקשת את גבו לאחור. תנועה הפיקוק נשמעה בברור ברחבי הדירה, וחבר לה קולו של פיהוק חתולי ממצמץ שפתיים. רוח אוגוסט זחלה בעד החלון הפתוח, ספק מקררת ספק מחממת את החדרון הקטן. עמנואל צפה בה מרשרשת על גבי דפי הנייר, מאות דפי הנייר שהיו תלויים על כל קיר, ובכל פינה. על כל דף, בכתב מסודר ונקי הופיעו הספרות בזו אחר זו, כולן כתובות בדיו כחול, ללא כתמים ללא רווחים מיותרים, כמו חטיבת חיילים מופתית. כולם כמובן, פרט לאחד. הדף הראשון בפינה השמאלית העליונה שבקיר הצפוני. שם הכל התחיל. בדף הזה הופיעו שלוש ספרות כתובות בצורה מרשימה יותר, גדולות מכל האחרות. 3.14 . כל כך קטנות ועם זאת כל כך שימושיות, הירהר עמנואל, נזכר איך במשך עשר השנים האחרונות, מאז סיום התואר, התפרנס מחישוב המשכו הבלתי מתכלה של הפאי. הייתה זו עבודה טובה מאוד, כשרק החל בה לא האמין עד כמה הביקוש רב, אך לאחר שפדה את ההמחאה הראשונה, עבור עשרים דפי החישוב הראשונים, הבין שקנה לו מקצוע לחיים.

פתק צהוב שהודבק לקצה השולחן הזכיר לו, מועד המסירה בעוד יומיים. באנחה, נטל את הפרקר בידו והוסיף עוד ספרה לדף המשובץ המלא כדי מחציתו.

שעון המחוגים הראה את השעה רבע לשתיים עשרה כשהגיע האפס הראשון. אפס אחד לא היווה סיבה גדולה להפתעה, וגם זה שבא אחריו לא עורר מהומה יתרה. היו אלו שלושת האפסים שבאו אחר כך שעשו את המהפך. עמנואל נסוג מדף החישוב ובהה בו דקות ארוכות. אחר, דיפדף אחורנית ועבר על סדרת החישובים. הכל נראה כשר למהדרין. מסרב להכיר בעובדה, לקח דפדפת נקייה וחזר על חמשת חישוביו האחרונים. התוצאה, מפתיעה ככל שתהא נותרה בעינה. עדיין קטן אמונה, המשיך עימנואל וחישב את הספרה הבאה, ונרתע לאחור כשראה את האפס. הפרקר התגלגל לשולחן. תשוש, חשב עמנואל, התשישות עשתה את שלה. כנראה שהגיע זמן לישון. הוא נטש את שולחן העבודה, כיבה את נורת ההלוגן וצנח באפיסת כוחות על מיטתו.

בוקר. קרניים ראשונות הסתננו מבעד לחלון, עוקצות כדבורים את זוג העיניים החומות, שנפקחו בחוסר רצון משווע. השינה הועילה לו, חשב, משרך את דרכו לחדר האמבטייה, היום הכל יראה אחרת, הוסיף, כשצעד חזרה למכתבתו. שם, בינות לדפים ולצלחת עם כריך חצי אכול ורוחש יתושים, עמד לו הדף ושישיית האפסים שעליו. עמנואל תלש את הדף האחרון וחזר על החישוב, האפס הראשון חזר, וכך גם השני, בשלישי החל לבצבץ אגל זיעה על מיצחו של עמנואל, בעשירי כבר צנחו מספר אגלים על הדף והכתימו אותו. הוא בהה בחוסר אמון בתוצאה, מתקשה לשים את מבטחו בדף בעט ובמוח שלא שיקרו לו מעולם.

חמש דקות אחר כך נפלטה קריאת השמחה מפיו. הוא החל מקפץ כמטורף ברחבי החדר דמעות של אושר זולגות על פניו. למטה ברחוב אנשים הסבו מבטם אל חלון הקומה השלישית בבניין הדירות הקטן, וכרו אוזן לשמוע מה פשר המהומה. כל שראו היה גבר לבוש גופייה ומקריח קמעא, מדלג בתוך הדירה ומנסה ככל הנראה לשיר. רובם נדו בראשם והמשיכו ללכת בדרכם לעניינים דוחקים יותר שעמדו על סדר היום.

בשעה עשר צילצל הטלפון במעבדה. מוטי ? זה אתה ? קרא עמנואל בקול צרוד מעברו השני של הקו. עמנואל ? הכל בסדר איתך ? שאל מוטי וסימן לעוזר שלו להמשיך לבד את הניסוי שזה עתה החלו. אתה לא תאמין מוטי, עשיתי את זה אני ממש עשיתי את זה, אני בעצמי עוד לא מעכל אבל עשיתי את זה !

מה אתה מדבר ? שאל מוטי בעצבנות דבר לאט ומובן, אני לא קולט אותך. מוטי, מוטי הו מוטי ... הפאי הפאי נגמר ! פלט לבסוף כאילו כל מילה עולה לו בבריאות. מה זאת אומרת נגמר ? תהה הפיזיקאי, איך הוא יכול להגמר ?

זו עובדה ! חזרתי על החישובים כמה וכמה פעמים ואני עדיין לא מאמין, אין שארית יותר, הגעתי לסוף שלו... אל תזוז מהמעבדה אני בדרך אליך !

המילים האחרונות נאמרו לחלל האוויר שכן מוטי כבר שכב על ריצפת המעבדה מעולף.

אחרי עשר דקות של מריבה עם השומר בשער, קיבל עמנואל רשות להיכנס עם רכבו ומיהר לחנות סמוך למעבדה. כשנכנס, מוטי כבר ישב על כיסא מחזיק רטייה של קרח על צד ראשו הפועם בכאב, ונתן בו מבט מלא פליאה. חיוך ממזרי נסוך על פניו, תחב עמנואל את צרור הדפים לידו של מוטי והמתין שעה שהאחרון עבר על החישובים.

לא יאומן ! ציין מוטי והניח מידיו את הדפים. עשית היסטוריה ! בחיים שלי לא שמעתי על מישהו שהצליח להפריך עובדה מתמטית כל כך מבוססת, אתה תהייה מיליונר !

עזוב כסף עכשיו, בוא ונעשה עם זה משהו ? תבע עמנואל בלהיטות.

מה ? תהה מוטי . מה אתה רוצה לעשות עם זה ?

בוא ונזין את הנתונים האלו לכרסמת, בוא נייצר כדור לנו כדור מתכת מושלם!

אנשי פקולטה מיהרו לסגת מדרכם של שני הגברים שרצו במהירות במסדרונות, מאיימים לדרוס בריצתם כל מי שיהא שוטה דיו וינסה לעכבם.

הקרירות המבורכת של חדר הכירסום קיבלה את פניהם. מוטי ניגש לארון והוציא חלוקים ומשקפי מגן, בעוד מוטי מזין למחשב את חישוביו המעודכנים.

תתכונן ! הורה עמנואל והריץ את תוכנית המחשב. שני הגברים עמדו ביראת קודש מול מכונת הכירסום שהכילה גוש מתכת גולמי, והחלה חורטת בו לעומקו. כשהורה מד התהליך על חמישים אחוז שהושלמה, ניתן היה להבחין בקווי המתאר הראשונים של הכדור. מבט של אושר ילדותי היה נסוך על פניהם של השניים שעה שהכדור הלך ולבש צורה. עוד אחוז אחד לסיום התהליך הכריז עמנואל ומוטי החל לחקות קול תיפוף תופים. המכונה הקרבה לסיום החריטה נראתה כאילו החלה מאיצה את קצב הפעולה. כבר כמעט ולא נראו שבבים ניתזים ממנה, עד שלבסוף ציפצף המחשב והודיע על הסיום.

עמנואל מיצמץ והביט בכן החריטה.

הכן היה ריק.

הוא ומוטי החליפו מבטים.

כדור המתכת נעלם.

מה קורה פה ? הצליח מוטי לשאול לבסוף, לאחר שעברו על כל מילימטר אפשרי במעבדה, בחיפוש אחר הכדור שנעלם.

לא יודע . השיב עמנואל . אין לי שמץ של מושג למה היינו עדים כרגע.

בוא נאכל. הציע מוטי. אני חושב יותר טוב על בטן מלאה.

הארוחה עברה בשתיקה יחסית, שעה שכל אחד מהגברים שקע בחשיבה משלו, בנסיון לעכל את התופעה שהיו עדים לה כרגע.

הי. אמר קול נשי. והשניים ניתקו מחבלי מחשבתם והביטו בשרה שהתמרה מעליהם אוחזת בידה מגש. אפשר לשבת ? שאלה, ובתגובה קם מוטי בחיוך והגיש לה כיסא. מה זה שני פרצופי התשעה באב ? שאלה, מכרסמת קלות בשניצל שלה. עמנואל ומוטי החליפו מבט של ייעוץ ביניהם, מתלבטים אם להוסיף צלע שלישית לפרשה.

דבר מוזר מאין כמותו. החל מוטי, וכשראה שעמנואל אינו מגלה התנגדות. גולל בפני שרה את כל הפרשה. השניצל עמד יתום בצלחת שעה שסיים מוטי את סיפורו וכל השלושה שקעו שוב כל אחד בשרעפיו.

לייזר. שברה לפתע שרה את הדממה. מה אמרת ? שאל עמנואל. לייזר . חזרה שרה . בואו ננסה לחזור על הניסוי שעשיתם, אבל במקום ליצור גוף מוחשי, נעשה זאת עם קרני אור. זה גם ייקח פחות זמן וגם נוכל לבצע מדידות בקלות.

הגברים שקלו את הרעיון שניות ספורות, בטרם מיהרו אל מחוץ לקפיטריה, משאירים עובדת ממורמרת, לפנות אחריהם את המגשים ששכחו.

נדרשה לשרה מחצית השעה לכוונן את מכשירי הלייזר כך שיוכלו ליצור את הספירה התלת מימדית. מוטי עמד בוחן מן הצד, זורק עצות בתחום שלא הבין בו כלל ועיקר, ולא מתרגש כשנפלו עצותיו על אוזניים ערלות.

מה אתה עושה ? תהתה שרה כשראתה את עמנואל מציב כיסא במרכז הלייזרים. אני ישב בפנים. הסביר, בזמן שהכדור יווצר ואתם תביטו מבחוץ, ואולי נוכל לראות מה בדיוק קורה כאן.

בהעדר רעיון טוב נאלצו השניים האחרים להסכים עימו, ועמנואל התיישב אחר כבוד בכיסא, שעה שהופעלה המכונה, והלייזר החל טווה מסביבו את רשת קורי האור.

ארבעים אחוז, הכריזה שרה, ועמנואל ראה את הרשת הולכת ונסגרת. שמונים אחוז , קרא שוב הקול, והרשת כבר כמעט ונטוותה עד תום. בתשעים וחמישה אחוזים, כבר לא ניתן להבחין במתרחש מחוץ לספירה.

מאה אחוז. קראה שרה ומייד לאחר מכן הוסיפה אלוהים אדירים !

עמנואל פקח את עיניו, אותן עצם בחוסר רצון בשנייה שאור יקרות הבהיק בעוצמה מסמאת. הוא עדיין ישב על הכיסא, אוחז בידו את צרור הדפים המקומט ועט הפרקר, והביט סביב. המעבדה נעלמה, ולכל כיוון נמתח מישור אינסופי וריק לחלוטין. הוא מיצמץ. אחר צבט את עצמו כמנסה להקיץ מחלום. דבר לא השתנה.

הוא נעמד על הכיסא, היטיב את משקפיו והביט לכל כיוון באריכות. המישור נראה כנמתח עד אין קץ, השמיים היו ריקים מעננים ומשמש, ובקושי רב ניתן היה לזהות בליטה בפני השטח שהלכה וגדלה מרגע לרגע.

האלו. קרא קול מהכיוון הכללי של הבליטה. הלו ! זעק עמנואל ונופף בידיו נמרצות. הבליטה החלה לובשת צורה אנושית, ותוך שניות ספורות זיהה עמנואל גבר מגונדר וחובש מגבעת מוזרה הולך ומתקרב אליו בריצה.

עמנואל נסוג אל מאחורי הכיסא ואחז בחוזקה את הפרקר בידו, על כל צרה שלא תבוא. הזר כבר היה קרוב, ועמנואל הבחין בהפתעה שלבושו היה מוזר מאין כמותו. בגדיו הזכירו את תוכנית התעודה שראה פעם בערוץ המדע, על המהגרים הראשונים שהגיעו לארצות הברית, בשלוש ספינותיו של כריסטופר קולומבוס.

הזר התקרב למרחק מטרים ספורים, ועתה האט מרוצתו והחל מתקדם בחיוך לעבר הכיסא.

Espanol ?

שאל הזר ועמנואל ההמום נד בראשו לשלילה.

Francis ?

דרש הזר ועמנואל הפליג בידו לאחור, מסביר שלא דיבר בשפה זו כבר שנים.

English ?

חזר הזר ושאל, חיוכו לא מש מפניו.

עברית ? ניסה עמנואל את מזלו. הא כן ! עברית ! הזר חייך לעברו ולחץ את ידו בחום. ברוך הבא ! אני תומס וולס מקנטרברי ואתה ?

עמנואל, מישראל... השיב, עדיין המום מעצם המאורע.

האחרים שלחו אותי, אני מעין, מקבל פנים רשמי כאן. אז שוב, ברוך הבא ומקווה שתהנה מהשהות כאן איתנו.

מה זה המקום הזה ? דרש עמנואל ואיך זה שאתה דובר עברית?

אההה, נכון. תומס טפח על מצחו, כאומר טיפש שכמותי. לחדשים תמיד יש שאלות. טוב בסדר אני יענה לך על כל מה שאני יודע. למעשה רוב הידע שלי הוא ספקולציות שפיתחנו במהלך השנים, אין שום דבר חד-משמעי, אתה מבין ?

היה לנו הרבה זמן לחשוב, אז חלק מהעובדות מובנות לנו. אז, מה תרצה לדעת ?

מהו המקום הזה ?

למקום הזה אין עדיין שם רשמי. רובנו פשוט מתייחסים אליו בפשטות בתור "המישור". כמה מאיתנו שחקרו את השטח כבר זמן רב, הסבירו שלא משנה כמה רחוק תלך, פני השטח תמיד מישוריים. אין עצים אין חיות, אין נחלים, רק אנחנו והמישור.

איך הגעתי לכאן ?

נו באמת. אדם חכם כמוך וודאי כבר השיב בעצמו על השאלה הזו. החמיא תומס וכשפגש במבטו התמוה של עמנואל המשיך בהסברו.

תראה. לחלק מאיתנו יש סברה שלטבע, או יותר נכון למציאות, אם מושג מופשט שכזה מדבר אליך, יש מעין מנגנון הגנה. כלומר, בכל פעם שמישהו חושף איזושהי תגלית העומדת בניגוד גמור לחוקי הטבע, המנגנון הזה מופעל, ומנטרל את אותו איום על שלמות חוקי המדע.

הנה תראה, למשל ... תומס שלף מכיסו חפץ מתכתי עגול. מישהו הצליח לגלף כדור מתכת בצורה כה מושלמת, עד שהמציאות דחתה אותו מקירבה והשליכה אותו לכאן. זה הכדור שלי. אמר עמנואל ברעד. וחטף את גוש המתכת מידו הפתוחה.

זה מסביר את העניין. הנהן תומס בהבנה. הכדור הזה הופיע בדיוק בנקודה זו לפני זמן מה, כשבדקנו אותו מקרוב, הבנו שבקרוב יצטרף חבר חדש למועדון המוחות שלנו.

שלחתי אותו בבוקר. אמר עמנואל, איך הספקתם "לבדוק" אותו ?

אוה. חייך תומס, לזמן אין כאן כל משמעות. למעשה הכדור נמצא כאן זמן רב מאוד או מעט מאוד זמן, קשה לדעת. אנו לא מבחינים כאן בזמן החולף. איש אינו רעב או צמא, איננו ישנים אף פעם. רוב הזמן מרביתנו עובדים על ההוכחות, איש איש בתחומו. זה וכמובן לומדים שפות. יש כאן נציג כמעט מכל שפה שאי פעם דוברה על פני כדור הארץ. ואם כבר דנים בנושא מה הוכחת אתה ?

גיליתי שפאי הוא מספר סופי. גימגם עמנואל, עדיין מתקשה לעכל את המצב.

בחור כלבבי. תומס תפח על כתפו. גם אני מתעסק בתחום הזה. אני עצמי הגעתי לפה כשהצלחתי להוכיח ששורש של שתיים הוא מספר רציונלי.

עמנואל שקע בכיסא והליט פניו בידיו.

תתעודד בחורי, אתה נמצא פה בחברה טובה. הכריז תומס בעליצות. יש לנו פה מתמטיקאי ערבי שהצליח למצוא תשובה לחילוק באפס, יש בחור גרמני בשם שניידר שגילה משולש עם זווית גדולה ממאה שמונים מעלות. או וכמובן הותיק ביותר מכולנו, יש לנו פה איש מערות בשם ווג, לא ממש מדבר הרבה, אבל הוא מצא דרך יותר קצרה מקו ישר בין שתי נקודות, פשוט בחור מבריק.

אבל יש לי חיים במקום ממנו באתי. יש לי משפחה, חברים, יש לי מילואים באוקטובר. פרץ עמנואל בבכי. אני לא מוכן לאבד את כל זה סתם ככה, בשביל איזה פאי מטופש.

תומס ספק כפיים. תראה, זה מה שיש כרגע, קארפה דיאם, כמו שאומר ידידנו היווני, שהצליח להפגיש שני קווים מקבילים. תחייה את הרגע ותהנה ממה שיש. אתה מוזמן אגב לבוא איתי עכשיו למרכז, כולם וודאי משתוקקים לפגוש אותך, ויש שם כמה דוברי עברית כך שתרגיש ממש כמו בבית.

תומס ! התחנן עמנואל אני לא יכול להשאר כאן, בכל הזמן הזה בטוח חשבתם על דרך לצאת מכאן. אתה חייב לעזור לי לצאת, אני אשתגע פה.

ובכן, אמר תומס, לכמה מאיתנו עלה רעיון שעשוי לעבוד, אף שאיש עוד לא הצליח לממש אותו. הוא גחן והרים את צרור הדפים המקומטים שנחו למרגלות הכיסא.

מהו הרעיון ? דרש עמנואל בשקיקה אעשה הכל, רק תגיד לי מה !

הנה לך, אמר תומס, הגיש לו את חבילת הדפים והחל מתרחק, עיניו של עמנואל נעוצות בו בכמיהה. כשהיה במרחק מה הפטיר לאחור : תוכיח שטעית.