אינסומני-יאק

כלבים נובחים לאור ירח.

מרחוק קולו של יאק גועה.

פרפר מתעופף לו בשלג

וקערה מנגנת כפעמון בראשו.

"ישנוני?" שואלת אותו רלי מתוך שינה, ידה מלטפת את בלוריתו "שוב חלמת על טיבט ?"

השעון המעורר צורם והוא חובט בו בכף ידו – להשתיקו. אין טעם שיעיר גם אותן. הן ישנות כל כך טוב וכל כך עמוק. שינה של מי שמצפונו נקי ומחשבותיו צלולות. אין סיבה לגזול מהן ולו דקה.

הוא קם חרש וחומק לחדר הרחצה. מתיז מים קפואים על פניו ומצטמרר. מבריש שיניים מעל הכיור ובוהה בבן דמותו שמציץ בו מהמראה. עיניים אדומות, קמטי שינה – איש זקן שנעור משנתו ומבטו עדיין מעורפל. מבריש את זיפיו בקצף ריחני ומסלק אותם באיבחות מהירות. מנגב קלות את שאריות הקצף במגבת שנשארה לו למזכרת עוד מימי הטירונות (כבר לא עושים כאלו). צולף למים ומדיח. נוטל ידיו ושב אל חדר השינה. מגלה שהיא כבר לא שם.

מדליק אור קטן ומתלבש בשקט באפלוליות החדר. גרב אחת ארוכה קצת יותר מחברתה אבל מי ישים לב מתחת לג'ינס. חולצת פולו כי היום יש כמה שיחות וידאו עם לקוחות וצריך להיראות ייצוגיים.

הוא מבריש ומסרק את בלוריתו מול המראה. האיש המסודר נראה קצת פחות זקן מקודמו. הוא נושם נשימה עמוקה ומכבה את האור.

הוא חומק בלאט מחדר בשינה ומציץ לחדרן של הבנות. מנורת לילה חתולית מטילה מטבע של אור רך. היא שוכבת במיטה של הגדולה מחבקת אותה ואת אחותה שהתגנבה לשם במומחיות רבה, בובה בידה האחת ומוצץ בפיה. כף גדולה ושתי כפיות קטנות. קולות נשימה קצובה וחיוך מבצבץ בין צידי המוצץ. הקטנה הבחינה בו. הוא מניח אצבע מורה על שפתיו ולוחש "ששש… לישון… עוד לא זמן לקום". הקטנה עוצמת חזרה את עיניה ותוך שניות שבה לממלכת החלומות.

הוא מנווט דרכו בחושך דרך מסלול עתיר מכשולים מצפצפים – בטוחים לילדים אך מסוכנים למבוגרים. הנתיב מסתיים בדלת הבית והוא נועל אותה חרש מצידה השני.

****

המטבחון המשותף שנושק למשרדים מלוכלך כרגיל. הכיור מרובב בנקודות שחורות וגושי בוץ שחלק מדרי הבניין בוחרים לקרוא לו בטעות קפה. מערום כפיות בקערית מלאה עד חצייה במים ולצידה קופסה עם שאריות אוכל שמנוני מתבוססות בסבון. הפח גדוש עד להתפקע בכוסות קפה חד פעמיות, אריזות חטיפים וכדורי נייר משרדי.

במקרר מתערבבות להן שקיות וקופסאות זכוכית, כל אחת מהן חונטת בתוכה פריט מזון פרהיסטורי וחלקן נושאות מדבקה עם שם לבל יחמוד אותן זר. עוגת יומהולדת חצי אכולה כבר מראה סימני כניעה ראשונים לעובש ומהדופן בוהים בה קרטוני חלב, ניצבים כחיילים וריקים למחצה.

גועל נפש. הוא חושב לעצמו שעה שהוא דוחס את כבודת הפח עמוק לתוך קרביו, מצרף את עוגת יום ההולדת וטורק את המכסה בפני זבובים פוטנציאלים. קשה להאמין שהמשרדים הללו מאוכלסים באנשים משכילים ובני תרבות. ברגע שהם חוצים את הקו הדמיוני המפריד בין המשרד לאיזור משותף כמו מטבחון או חדר שירותים, רובם ככולם הופכים לבני אצולה. אפילו פעולה פשוטה כמו הרמת נייר שהפילו לרצפה הופכת פתאום למשימתו של משרת עלום שם שיבקר שם אחריהם.

ולחשוב שאז הכל נראה לו כזה גועל נפש כשנתקל לראשונה בעולם השלישי. שווקים, אנשים, טבע – כולם רחוקים שנות אור מכל מה שהכיר מהבית ומטיוליו במערב. ואיך הכל התבוסס בבוסריותו.

[שם]

הוא רואה את עצמו שוב, נדחק בינות לאנשים ולבהמות המשא. חומק בזריזות מסבל שרקק מכל הלב ממש לרגליו.

מתפעל מנזיר שישב בתנוחה לא נוחה ובעוד הוא הוגה במישור הקיום האסטראלי מחטט באפו בקדחתנות.

זבל ורפש מעורבבים בססגוניות וחיות מסוג שלא הכיר מעולם. וכולם חופשיים לנהוג בגסות, ממששים את תלתליו מבלי לבקש רשות, ממוללים את כנף מעילו או מושכים בתרמילו.

הוא נופף בידיו בעדינות בכדי לסלק אותם מעליו. כשראה שאין תוחלת נופף קצת יותר בפראות, אך סקרנותם חישלה את לבבם כנגד ניפנופיו והם שבו וצבאו עליו מגבו ומאגפיו.

מדלג מעל שלוליות בוציות הוא פילס את דרכו לקראת שלט שנראה מבטיח בכל הקשור למזון. הזהירו אותו מראש שהאוכל שלהם לא יערב לחיכו במיוחד אך ימים ארוכים של אוכל מקופסאות שימורים כבר נתנו בו את אותותיהם. הוא היה בשל דיו להתנסות בגיהנום הקולינרי שהובטח לו.

הוא עומד מול זקנה מקומטת שאת שיניה הנותרות ניתן לספור על כף יד אחת. היא נחבאת מאחורי דלפק והוא מנסה ללהטט בידיו ולבקש ממנה משהו לאכול.

היא נועצת בו מבט משועשע, ספק מבינה ספק עושה לו דווקא.

וברגע אחד פורצת לפתע בצחוק רם ומלהגת לעברו בבליל של מילים וטיפות רוק למכביר לצידם.

ואז מאחוריו הוא שומע את הצחוק. צחוק נקי כזה. פעמוני. צחוק שלא קשור לכאן ועכשיו. צחוק שפורם אצלו משהו בלב. שמזכיר לו את …

[כאן]

"יואב? הלו ?… מה קרה לך ? נרדמת ? או שהתאהבת בפח הזבל ?"

כף יד חובטת על כתפו מלווה בצחוק בס עמוק, צחוק אחר. מקום אחר. מהסוג שקושר לו קשר באחד מחדרי הלב.

"לא, סתם… נסחפתי קצת במחשבות…" הוא מגחך ומבטל בידו את הסיטואציה.

"הלוואי עלי להיסחף ככה קצת ? נראית כאילו הנשמה שלך עזבה את הגוף ועפה למקום אחר… עמדת כמו בובה בחלון ראווה מעל שלוש דקות… לדעתי אתה צריך קפה בדחיפות… אחרת איך תשרוד דיון תקציב של שעתיים בלי להירדם שוב בישיבה… יאללה, זוז הצידה ואני אכין לשנינו."

****

מישהו לא שם לב שהתקינו את השולחן בחדר הישיבות הפוך. החלק הרחב קרוב לדלת והחלק הצר קרוב למסך, כך שכל אחד שיושב בשולחן מלפנים, מסתיר לזה שיושב אחריו. אחרי שהלכו הפועלים לאף אחד לא היה אומץ להעיר על הטעות ולקרוא להם לחזור ולתקן. חיים בשקט עם הטעות. בכל מקרה, למנכ"ל זה אף פעם לא מפריע. הוא תמיד יושב בראש השולחן, במרכז ויש לו מסך משלו כך שאף אחד אף פעם לא מסתיר לו. ובכלל, לפעמים נראה שחשוב לו יותר שיראו אותו מאשר את המצגת על המסך. עומד מעל שולחן עץ ממורק שעלה כמה עשרות אלפים ומסביר בפעם המאה את אותם הגרפים שקיבל מהסמנכ"לים שלצדדיו.

"…שהייתה לנו לקראת הרבעון השלישי עברה את התחזיות שהיו לנו בתחילת השנה. יפה מאד. אם המגמה הזו תימשך אז נוכל לצפות לכך שברבעון המקביל בשנה הבאה, צבר ההזמנות יעבור את ה…"

[שם]

"סיימת לנסות להזמין ?" היא צוחקת לו בפנים… "בוא, בוא … לפני שבטעות תצליח להזמין פה משהו באמת." היא אוחזת במרפקו ומושכת אותו הרחק מהדלפק.

"אני רק…" הוא מתחיל למלמל, מופתע עדיין מכך, שמצא כאן מישהו שדובר את שפתו ואפילו יותר מופתע מכך, שזיהו אותו כישראלי באמצע שומקום.

"כן, כן… רק מחפש לעשות לעצמך נזקים. בוא, יש לך מזל שהצלתי אותך מעצמך. לא ברור, מה אתה פה לבד?"

הם מפלסים את דרכם בינות לרובצי המחצלות והוא בוהה במטפחת הצבעונית שמחזיקה במקומה את פקעת השיער האדמוני שלה. הולך אחריה משל הייתה לפיד אנושי עד שהיא נעצרת ונעמדת לצידו.

"מצאתי שה תועה" היא מכריזה ומחווה עליו בכף יד פתוחה

"הי, אני יואב" הוא פולט במבוכה מול שתי בחורות ובחור שיושבים סביב פתיליה ובולסים משהו דמוי דייסה מקערות קטנות. לא ברור מה, אבל זה מריח טוב. הדבר הכי טוב שהריח כבר כמה ימים בערך.

"שב" היא מורה לו והם מצטופפים כדי לפנות לו מקום "קח את הקערה שלי… " היא אומרת ודוחפת לידו כף "גם ככה אני מעדיפה לאכול ישר מהסיר… השרופים הכי טעימים, וגם אחר כך קל יותר לשטוף"

הוא יושב ובולס את הדייסה החמימה והמתוקה.

"אני רונן" מציג עצמו הבחור "חבר של דפנה… וזו שלידה זו אלה… כולנו שירתנו יחד. תגיד, אכלת פעם דייסה צה"לית עם חלב יאק?" הוא צוחק ומתעטש ושב לבלוס.

"רונן הוא סוג של מקגייוור אבל רק באוכל. תן לו כל מיני מזונות לא קשורים והוא כבר יקריץ לך משהו טעים מכל זה. ממש נכס במקום כזה. אתה לא הבאת רונן משלך ?"

היא קורצת לו ומלקקת את הכף שלפני רגע גירדה את דפנות הסיר.

"הלו הלו…" קורא רונן "תשאירי לי קצת מהשרוף…"

"השארתי לך מלא שרוף… תראה כמה גללי יאק שרופים נשארו בפתיליה" היא מקניטה וחורצת לשון מול הטבח המתלונן.

הוא מקרצף את תחתית הקערה ומלקק את הפירור המתוק האחרון מהכף. תענוג צרוף. הוא שב ומביט לעברה ושואל : " ומי את ? איך קוראים לך ?"

היא מתפקעת מצחוק והוא מטה ראשו במבוכה.

"אתה רציני ? חשבתי שזיהית אותי , יא מצחיק… אתה באמת לא מזהה ?" מבטו החלול עונה לה במקומו.

"אני רלי… רלי אחות של ערן"

ובמכה אחת נופל לו האסימון.

[אי שם]

במשפחה של ערן כולם ג'ינג'ים בדרגות שונות של חלודה. אפילו הפודל הקטן שלהם הוא סוג של ג'ינג'י. הקליק ביני לערן היה כמעט מיידי מהרגע שמצאנו את עצמנו ליד אותו שולחן ביום הראשון של הלימודים, ומאז הפכתי לבן בית אצלם. החום שלי השתלב יפה מאד בכתום המשפחתי וכמות השעות שישבנו בחדר של ערן עקפה בקלות את כמות השעות שישבנו בכיתה בבית הספר. היינו יושבים שעות ארוכות מול מסך משותף, נודדים יחד לממלכות הפנטזיה והמדע הבדיוני. כשנמאס מסרטים, צללנו יחד לעולם הוירטואלי, שם חשף בפני ערן הסקרן כמה פינות חדשות ופחות בידיוניות שגרמו ללסת שלי להישמט ולעיניים שלי לבלוש בעצבנות לכיוון הדלת, מקווה שאף שוטר מבוגר לא יבוא להרוס לנו את חגיגת הבשרים.

ורלי ? רלי הייתה מעין צל חולף בפיג'מה ליד הדלת. עוברת בשקט עם ספרון באנגלית בכיוון החדר שלה. נושאת בידיה את הפודל לאמבט או לטיול בשכונה. צועקת לנו שנסתום כבר כי היא לומדת למבחן בביולוגיה והרעש שלנו מפריע לה ואז טורקת את דלת החדר שלה בעוצמה. קיץ אחד התחילה ללכת בבית בבגדים קצרים ופתאום שמתי לב שרגליה היו ארוכות ויפות… אבל מה הקשר ? זו אחות של ערן. רלי חיה בעולם משל עצמה ואני וערן בעולם אחר לגמרי. באמת לא ממש שמתי לב לקיומה של רלי… עד עכשיו

[שם]

"הניצוץ החצי אינטיליגנטי בעיניים שלך מרמז לי שזיהית סוף סוף…" היא סונטת ומניחה את הסיר מידה.

"את מכירה אותו?" שואלת דפנה, מתקשה עדיין לחבר את חלקי הפאזל.

"הוא חבר של אחי הקטן" עונה רלי "לפחות היה… כבר שנים שהם לא התראו"

"נפרדנו אחרי התיכון" הוא מסביר בנימה מתנצלת " הוא התגייס ואני הלכתי לעתודה. אנחנו עדיין בקשר אבל לא כמו פעם…"

"לגמרי…" מקניטה רלי "פעם הייתי בטוחה שהם יתחתנו. כמות השעות שהייתם מסתגרים אצלו בחדר לתוך הלילה… אז בגדול אחרי התיכון התגרשתם. תכל"ס…"

"יש לנו טקס קבלה לחדשים…" קוטע רונן ומגיש לו את מערום הקערות והכפות בתוך הסיר "אתה עושה כלים. תמצא ספוגית וסבון כלים ירוק בתיק שמאחורי…"

הוא קם ומבריש את מכנסיו. מרים את הסיר העמוס.

"ותעשה ניקיון יסודי, כן ?" מורה לו רלי "ולפי זה נחליט אם לתת לך להיזרק איתנו בזולה שלנו. יש לנו סידור מקומי. ובמקרה יש מקום פנוי כי אחד מהחבורה שלנו יצא אתמול לטרק לבדו…רצה קצת זמן לעצמו. אבל שילמנו מראש לשבוע אז אף אחד לא יעשה לך בעיות לגבי כסף…"

[כאן]

"והגרף הימני מראה שהשינויים בשער המט"ח עשו לנו רק טוב בחציון הראשון. אם המגמה הזאת תימשך עד סוף השנה אנחנו נעבור את תחזית הרווח בשלושים אחוז לפחות… יואב ? יש לך משהו להעיר ? אתה בוהה בשקף הזה כבר כמה דקות ? יש לך הסתייגויות או שאפשר לעבור לפרק התפעולי ?"

הוא שותה את הקפה הפושר בדממה ונד בראשו.

***

"הי, אני בבית" הוא מכריז לבית הריק שמקדם את פניו.

"הי אבא" צועקת הילה מהחדר שלה. מסרבת לזוז ממסך המחשב שלה ולבוא לתת חיבוק למפרנס העיקרי של הבית.

'קארמה איז א-ביץ' הוא חושב לעצמו וקולע את צרור המפתחות לקערה ליד הדלת.

מטפס בכבדות את גרם המדרגות לקומה השניה. הדלת לחדרה של הילה פתוחה אבל בכל זאת הוא נוקש על המשקוף מפאת הנימוס. בהיעדר וטו הוא פוסע לחדר, נעמד מאחורי הכסא שלה ופורע בחיבה את שיערה הכהה.

על מסך המחשב רצות דמויות של חתולים. "אמא ויעל בחוג?" הוא שואל, מודע ליכולות המולטיטסקינג של הגדולה.

"אמא לקחה אותה לשיעור ניסיון בחוג בלט" היא משיבה, מרוכזת לחלוטין ומבטה לא מש ולו לרגע מהמסך.

"את רעבה? שנכין משהו או שנזמין" הוא חוקר בעדינות.

"אני לא רעבה… אבל תזמין…"

"טוב" הוא נסוג אל מחוץ לדלת, נסוג במורד המדרגות.

פותח את דלת המקרר ורואה שאין מתוקים מהסוג שהוא אוהב. רק מהסוג הבריא.

שולף מגנט ומחייג. "עד שעה" מתריע בפניו הקול מהצד השני והוא מאשר ונותן את פרטי האשראי.

הוא צונח בכבדות על הספה בסלון. המסך מתעורר על ערוץ לילדים והוא ממהר לזפזפ. נוחת על ערוץ ההיסטוריה. על המסך רואים מקדשים בקטמנדו. הקריין מדבר בקול שקט ומונוטוני ומוזיקת הרקע מסיעה אותו חזרה ל

[שם]

היא מושכת בידו במעלה ההר. "קדימה…" פוקדת "אני יודעת שאתה עתודאי שבטח עשה טירונות של שבועיים בקושי אבל אותי לימדו שאם לא קשה אז לא שווה"

השרירים בירכיו זועקים. קצת בגלל המדרון התלול הרבה בגלל הקור החודר.

"יאללה, אל תתייאש עכשיו…" היא צועקת "כמעט הגענו"

לא ברור לו איך היא צועקת באוויר הדליל הזה. הוא בקושי נושם והיא כאילו נועדה לנסוק לגבהים האלו. נושמת אדרנלין במקום חמצן. והחיוך לא מש מפניה – כאילו מתענגת על האש הבוערת בשרירים.

"הגענו" היא מכריזה "אתה מוזמן לבחור לך אבן ולשבת מול הנוף…"

הוא צונח כבד גוף ומתנשף על סלע חלקלק מאזוב וירוקת. מסדיר נשימותיו. מנסה לסלק את הסיכה שדוקרת בצידו השמאלי. הדם פועם ברקותיו והכפור מתערבל מולו באדים לבנים בכל נשיפה.

ומבעד למסך החלבי ניבט מולו נוף שנראה כמו גלויה. כמו תמונה. כמו המצאה. ירח גדול וכיפות הפסגות, צמרות העצים וחודי מקדשים.

"נו ?" היא שואלת "נכון ששווה את זה ?" היא רוכנת לתוך התרמיל שהניחה לצידו ומפשפשת בו. "עכשיו אתה על גג העולם. נושם את האינסוף. בולע בעיניים את היופי הפראי. נשאר רק להוסיף קצת מוזיקת רקע ויהיה מושלם"

הוא נושף לתוך כפפותיו והיא מפרידה את כפות ידיו ותוחבת לידיו קערה מתכתית.

"תחזיק רגע…. או, הנה מצאתי…"

היא חוטפת מידיו את הקערה ומניחה אותה על התרמיל שקופל ונח כעת על רגליה ככרית. בידה השניה היא מחזיקה מוט קטן. היא חובטת בדופן הקערה וקול פעמון רך מהדהד מסביבם. היא מסובבת את המוט על שפת הקערה והרמוניה מהפנטת אופפת את שניהם בחיבוקה.

הוא מתיק עיניו מהנוף המשכר ובוהה בה. עיניה עצומות ואפה הסמוק מצביע הייישר קדימה. מבין לחיים ורודות פורח גבעול קיטור דק ולבנבן והמוט חובט בשנית ונודד שוב על שפתי הקערה.

"זה לא קשה…" היא אומרת ופוקחת עין אחת "תנסה" היא תוחבת לידיו את הקערה והוא מופתע שוב ממשקלה (למה לסחוב משקולת במעלה ההר?)

הוא חופן את תחתית הכלי הכבד בכפפותיו, והיא נעמדת מולו. חובטת את המוט בדופן וגורמת למתכת לזמר. מסובבת את המוט על שפת הקערה והזמר מהדהד. הוא עוצם את עיניו. מרגיש את הויברציות מפרפרות ועולות דרך ידיו, דרך כתפיו, דרך עצמות הבריח מרעידות את ליבו ופורמות בו איזה קשר לא מובן.

ואז לפתע מתוך החשיכה, הוא חש את שפתיה נלחצות כנגד שפתיו. ליבו מחסיר פעימה ומרוב בלבול הוא שומט את הכלי הכבד מכפותיו וישר על ה….

[כאן]

"אבאאאא!" הקטנה נוחתת ישר אל חיקו בקול תרועה אינדיאנית. מוציאה לו את הרוח מהמפרשים "אל תישן אבא! חזרנו עכשיו מהחוג ריקודים. והמורה אמרה שרקדתי יפה. ואמא מכינה לנו אוכל במטבח ואמרה לי לבוא לקרוא לך לאוכל. ואני מאד אוהבת את המורה לריקודים כי היא מחלקת מדליות שוקולד בסוף השיעור… אני יכולה להמשיך ללכת לחוג ריקודים אבא ? אני יכולה ?".

הוא בוהה בחיוך בקנגורה שמקפצת עליו. צמות מתנופפות בפראות לצידי ראשה. נזכר שעד לפני שנה הקטנה הזו בקושי דיברה מילה וחצי, והיום קשה לעצור את נהר המילים שזורם מפיה הקטנטן.

"בואי" הוא קם ונושא אותה בידיו. " בואי נראה אם גם הילה רוצה לבוא לאכול ונבדוק איזו הפתעה הכינה לנו אמא, וגם הזמנתי לנו מבחוץ… בטח תיכף יגיע השליח".

"אני רוצה קורנפלקס בחלב" מצהירה קליאופטרה הקטנה "ובלי ירקות בכלל".

***

גלילי תפילה מגולפים מסתובבים בעמודים מימין ומשמאל.

הוא משפיל מבט ורואה שהוא לבוש בבגדי רועה. בגדים מקומיים.

לצידו פוסע יאק מקושט בהידור.

"טבעת" אומר קול עמוק בס והוא מחפש את מקורו. לשווא.

"הקערה היא טבעת לנשמות" אומר שוב הקול, והוא מבין שהיאק הוא הדובר.

"סליחה?" הוא שואל את בהמת המשא.

היאק מציץ בו בעין שובבה. קצה פיו מתעקל כאילו ביקש לגחך קלות.

הקישוט שבין קרניו נמס לפתע והופך לחרוזים אדומים שמקפצים על מרצפות האבן… נעלמים בסדקים בקול קירקוש.

גלילי התפילה מסתובבים מהר יותר – רעש הסיבוב נשמע לו כמעט כמו רוטור של מסוק.

הוא מביט שוב לכיוון היאק ורואה במקומו פסל אבן מכוסה רקבובית ועליו קערה טיבטית ממורטת.

הוא מביט שוב מטה ומגלה שכף ידו אוחזת במוט.

הוא חובט בדופן הקערה וההד מסחרר את עמודי התפילה מהר יותר.

הוא מסובב את המוט על שפת הקערה והתדר גובר ועולה עד שלפתע בקול פיצוח מתפורר פסל השיש וגולש לרצפה ברסיסים של ירוק ולבן.

[כאן]

הוא פוקח את עיניו באפלולית החדר. טיפות זיעה מעטרות את מיצחו. עיניו האדומות של השעון הדיגיטלי מכריזות 5:05. מוקדם מדי.

הוא מתיישב על קצה המיטה ומנסה לשחזר את החלום. ללא הצלחה. אבל הזיעה על מצחו מרמזת לו שכנראה מדובר בסיוט.

בדרך לעבודה הוא עוצר בתחנת דלק. שלטי קפה ומאפה מעל חנות הנוחות משכנעים אותו להצטייד בקצת קפאין. על המאפה הוא פוסח בלי למצמץ, נראה שחלקם ותיקים יותר ממנו. הוא מוסר הזמנתו לבחור מעבר לדלפק ובינתיים מביט במסך הטלויזיה הקטן שמעליו. ניידת שידור מדווחת בזמן אמת על שריפה שפרצה בבניין מגורים. כבאים מפלסים דרכם בענני עשן מחלצים אנשים בפיג'מות. חבריהם אוחזים זרנוקי מים ומנסים בחירוף נפש להדוף את הלהבות. והאש המתפצחת ששולחת לשון ארוכה אל מחוץ לחלונות המבוקעים. גיצים מתפצפצים ונישאים באוויר. שולחים אותו פתאום חזרה ל

[שם]

מדורה בלילה חשוך במיוחד. הם יושבים מסביב למעגל האבנים התוחם את הלהבות. דפנה פורטת בלדה שקטה על כלי מיתר קטן. רונן מחטט בשורשי המדורה במקל ארוך. משגיח על ירקות השורש שהשליך לשם לפני זמן מה. לצידו סכין חדה, מלחיה ובלוק של משהו שהוא מכנה "חמאת יאק".

הוא יושב לצידו של רונן בשיכול רגליים. רלי שוכבת על צידה, פניה אל הלהבות וירכו משמשת לה ככרית. הוא מלטף ברוך את פקעת שערה ומאזין לקולם הנוגה של המיתרים.

"אז מה התוכניות שלך כשתחזור ארצה?" שואל אותו לפתע רונן. הוא מהרהר ועונה

"האמת שאני עוד לא ממש סגור על עצמי. הייתי שמח לעבוד במה שלמדתי אבל מצד שני אני גם צריך להתפרנס ממשהו."

רונן מצחקק.

"לפחות שלושה ילדים…" אומרת רלי לפתע, כאילו הקיצה מטראנס " זה מה שאני רוצה לעשות עם עצמי… ולעבוד במשהו שעוזר לאנשים, משהו שמסלק קצת צער מהעולם הזה… אולי פסיכולוגית, או תרפיסטית"

"איפה תמצאי זמן לגדל שלושה ילדים וגם לעבוד?" מקשה רונן.

"אתה תשמור לי עליהם" היא סונטת חזרה "וגם תאכיל לי אותם. ככה אני בטוחה שהם תמיד ישארו רזים"

רונן מצחקק.

הוא מחייך ומקרצף את פקעת השיער הסמיך מעל צווארה הלבן כשיש. החפירה חושפת קעקוע בבסיס עורפה. הוא מלטף באגודלו את פרדי הפרפר.

"החיים האלו הם אוסף של דברים שאתה מבטיח לעצמך שתעשה ובסוף מתחרט שלא עשית. אני לא אפול למלכודת הזו… כל מה שצריך זה עקשנות" פוסקת רלי.

"וכסף…" מוסיף רונן "… יאללה, נראה לי שזה מוכן רק תיזהרו כשאתם טועמים אותם כי זה חם אש…"

[כאן]

"…זה מאד חם" אומר הבחור מעבר לדלפק.

"מה אמרת?" הוא שואל.

הבחור מביט בו בבילבול וחוזר שוב על המשפט.

"אמרתי שנגמרו לי המכסים לכוסות הגדולות, אז תיזהר כשאתה לוקח את הקפה כי זה מאד חם"

הוא מהנהן לעברו והצעיר מתרצה.

"אז איך אתה משלם ? מזומן או אשראי?"

***

שומר הלילה נותן בו מבט עקום. נראה לו חשוד שמישהו מגיע כל כך מוקדם למשרדים מבלי שהוא דוחף לפניו עגלה עם כלי ניקיון. הוא מנופף לו לשלום בדרכו אל המעלית והגבר המשופם מהנהן בחזרה כאילו השלים בתוך שניה סקירת רנטגן מלאה ואישר שפניו לשלום.

מוזיקת מעליות מנעימה את נסיקתו. הוא מבחין במראה שנשאר לו קצת קצף גילוח מתחת אוזן שמאל ומסלק אותו באצבעו. הדלתות נפתחות למסדרון החשוך. כנראה שהפעם באמת הגיע ראשון.

הוא מדליק את האור בקומה ומנווט תחילה אל המטבחון. מרים מפסק חשמלי ושומע את מכונת הקפה מתעוררת לחיים.

עשר דקות לאחר מכן הוא כבר יושב במשרד, קפה מהביל לצידו.

מספרים, מספרים מספרים ועוד יום נגמר.

הגיע בחושך ומוצא עצמו חוזר בחושך.

ברמזור הוא מגביר קצת את הרדיו. שיר של דיווויד ברוזה. משהו על אהבה ועל בגידה, על להישאר או לנדוד, מילים שזורקות אותו ישר ל…

[שם]

"מהמם דפנה…" רלי קמה ומחבקת את כתפה כשצלילי מיתר אחרונים בוקעים מתיבת התהודה.

"אהבתי איך שהחלפת את האבן בקרח ואת החול בשלג… ועדיין שמרת על חרוזים מוצלחים… אלופה"

דפנה מסמיקה ומניחה את כלי הנגינה " רק שלא יתבע אותי על הפרת זכויות יוצרים"

רונן מגחך ומחטט במקלו במדורה "אם כבר ייקח אותך להופיע אותו בקיסריה… הגיע הזמן שהוא יחדש קצת את היצירות שלו… "

"תפסיק עם השטויות" נוזפת רלי " הוא רומנטיקן של פעם… פעם הבינו רומנטיקה קצת אחרת… הוא לא מחדש כי אין סיבה לחדש… אבל דפנה אלופה בלי קשר… דפנה מבינה עניין"

[כאן]

'יאאאאאן'

צפירה מחרישת אוזניים מחזירה אותו באחת לכביש, לרמזור הירוק ולטור המכוניות שצופר לאידיוט שחוסם את התנועה ולא מתקדם. הוא מסמן התנצלות בכף ידו ונוסע.

"הי… יש עוד מישהו ער ? " הוא שואל בלחש, סוגר את דלת הכניסה מאחוריו.

פתק עם מגנט על המקרר מבשר לו :

'השארנו לך לזניה במקרר. ערן חיפש אותך כל היום. רצה להזכיר לך שבשבוע הבא זה כבר 15 שנים וכולם נפגשים. תחזיר לו תשובה. נשיקות ולילה טוב'.

הוא סופר את 15 השניות האחרונות של החימום ביחד עם המיקרו. לא להאמין. 15 שנים כבר חלפו. אבל בשבילו זה מרגיש כאילו הוא חי את אותם חיים מחדש מדי יום. מדלג בין כאן לשם. ובכל פעם שהוא עוזב את שם ומוצא עצמו כאן הוא חש… מה הוא חש ? אכזבה ? לא זה לא זה… מרירות ? אולי חרטה ?

רוטב העגבניות עדיין רותח כשהוא מכניס בתמימות מזלג אל פיו. כווייה קטנה בלשון ואולי בשפתיים. מוזג לעצמו כוס חלב קר ולוגם עם כל ביס. לוגם ולועס ולאט לאט נסחף ל

[שם]

"פסטה עם גבינה מחלב יאק – אל דנטה" רונן דוחף לו קערה לידיים "… אני בודק עליך לפני שאני מביא לכולם."

הוא טועם ומרים אגודל לאישור.

רונן מהנהן חזרה בשביעות רצון. " סיבה לחגיגה הערב… סוף סוף הצלע החסרה שלנו חזרה… נראה מה יספר על הטרק שלו… רק שלא ידליק לנו פה אף אחת מהבנות… אין לי כח להרפתקאות וגם ככה אני חוזר ארצה עוד שבועיים"

הם נושאים את קערות האוכל אל החבורה היושבת במעגל ושותה בצימאון את סיפוריו של הנווד שחזר מן הכפור. שערו מגודל, עיניו השחורות נוצצות והוא מדבר ללא הפסקה על מה עשה ומה ראה.

הוא קולט את עיניה של רלי נעוצות בנווד (נראה לו שקוראים לו חגי ? אולי איתי ?). בכל פעם שהוא מתאר עוד קושי בל יאומן, עיניה נקרעות לרווחה ופיה נפער בתמיהה.

כשמתקפלים לישון רלי מושכת אותו הצידה (גם ככה הנווד תפס את מקום הלינה שלו). "תקשיב…" היא אומרת " אתה חייב לבוא לעשות איתי את הטרק הזה"

"השתגעת?" הוא שואל בשיא הרצינות " מהתיאורים ששמעתי נראה היה שהם כמעט מתו שם כל יום מחדש… למה להסתכן ? אפילו ההגעה לתחילת המסלול מסוכנת בפני עצמה… "

"אין מצב" היא עונה לו "אין מצב שאני עוזבת עוד מעט בלי לעשות את הטרק הזה. אני דקה מלעמוד כל היום במטבח ולטגן שניצלים תוך כדי קינוח אפים. אני רוצה שיהיה לי מה לספר לבנות שלי בבוא היום… על איך האמא המשוגעת שלהן כבשה את המסלול הכי מסוכן בטיבט. לא רוצה להתחרט שלא ניסיתי… אני הולכת על זה… איתך או בלעדייך…"

"נדבר על זה מחר" הוא מציע "…אולי באור יום תביני אותי קצת יותר טוב"

"טוב" היא עונה לו ובקולה כניעה לא טיפוסית, שלא כהרגלה."בוא נצטופף ונתכרבל יחד באיזור השינה שלי… שלך תפוס הלילה… מחר נחשוב יחד על סידור יותר מתאים"

שקי השינה שלהם צמודים. היא מלטפת את שיערו בעדינות עד שהוא נרדם ושוקע בשינה עמוקה

[אי אי שם]

הוא חולם שהוא קם והיא לא לצידו. כבר אמצע היום והוא כולו לבדו.

הוא רואה פתק קטן שאומר : "הלכתי. מוזמן להצטרף."

הוא שומע המולה ורואה את רונן חוזר אל איזור השינה בפנים נפולות. הוא מתכופף לצידו ולוחש משהו על אוזנו. משהו לא ברור… משהו על אוטובוס וצלע הר…

הוא שומע מעליו להבים של מסוק ומישהו נוגע פתאום בכתפו

[כאן]

היא נוגעת בעדינות בכתפו.

"נרדמת על הלזניה" היא לוחשת לו… " בוא בשקט שלא נעיר את הבנות"

הם פוסעים על קצות האצבעות עד לחדר השינה. הוא מחליף את בגדיו וזוחל למיטה לצידה.

"הכל בסדר איתך ?" היא לוחשת

"אני יודעת שמאד עמוס עכשיו אצלכם בעבודה, אבל זה מרגיש לי כאילו אתה לא כאן… כאילו אתה מרחף. הגוף שלך פה אבל אתה במקום אחר. אולי כדאי לבדוק את זה ? אולי אתה לא ישן טוב וצריך כדורי שינה ?"

"הכל בסדר" הוא מרגיע "סתם עומס בעבודה… גם זה יעבור"

"וערן?" היא שואלת " למה אתה מסנן אותו?"

"לא מסנן, פשוט עמוס. אדבר איתו מחר. ממש לא שכחתי. אפילו שניסיתי לשכוח לא הצלחתי."

"בסדר…" היא עונה ברוך ומלטפת את בלוריתו. "תחזור לישון… לילה טוב"

"לילה טוב" הוא נסוב וגבו אליה.

הוא שוכב בעיניים פקוחות ומביט על הקיר. חש את ליטופה הולך ונחלש, הולך ונחלש שעה שהיא נרדמת בעצמה.

ובעיניים פקוחות הוא מביט על הקיר הלבן ורואה

[שם/כאן]

יאק צועד ועל ראשו קערה טיבטית.

ופרפר קטן מרחף מעל הקערה.

וקול אדמוני לוחש בשקט :

"חיכיתי לך"