די לחכימא

הרמזים הראשונים היו בשירים. אבל רוב האנשים מניעים ראשם למקצב הקליט, מתופפים או רוקעים ברגלם. אף אחד לא ממש מקשיב למילים.

אבל עזרא הקשיב.

הוא הקשיב היטב וזיהה כיצד דברים שפעם נאמרו בשקט, בחדרי חדרים, כדי שהבוס לא ישמע. כינויי גנאי שנלחשו רק כשהמתולתל עם האף המעוקל יצא מהחדר כדי שזה לא יהפוך לנזיפה או עילה לפיטורין - נאמרו והושמעו כעת בגלוי - אפילו לא סאבטקסט... אנשים עמדו וצעקו את זה מעל במות... וקהל של אלפים ויותר שנה אחריהם... חוזר על אותם מסרים... ונותן מבטי שטנה באלו שבטנם התהפכה ונמלטו מהמקום מחשש לכך שההמון המשולהב יפגע בהם... כי גם השוטרים שהרגישו מקופחי משכורות לא יעמדו בפרץ... מספרים שבכל שבט אינדיאני ובכל אחד מהשבטים שוכני האיים של הוואי יושב שמאן זקן ומכובד שהכל נשמעים לחרדות הצפונות בליבו ובפרקיו. מישהו שחושיו חדים משל השאר חרף גילו המתקדם ושיודע לבשר מתי צפוי הר הגעש להתפרץ ולירוק חורבן למרחק מאות מילין. שיודע מתי צפוי חורף קשה במיוחד שלשמו מוטב להתכונן כל הקיץ ולאסוף מספיק מזון ועצי הסקה.

עזרא היה שמאן יהודי. מהסוג שמינה את עצמו. אבל השבט של עזרא לא רצה להקשיב.

"מה אתה מדבר שטויות?" נזף בו מר מנדלבאום, מנהל הכולבו הגדול במרכז העיר, שהחל את השכלתו בעולם העסקים כילד שמכר לחמים בעגלה נגררת, והתרומם למעמד שאפשר לו לסעוד אחת לחודש עם ראש העיר בכבודו ובעצמו. על חשבונו כמובן. אבל למר מנדלבאום זה לא הזיז כקליפת השום. היה בכיסו מספיק ממון בכדי לממן עשרה ראשי עיר מדי יום אם יידרש לכך. הוא פירנס את העיתון המקומי עם מודעות פרסומת יומיות על עמוד מלא, העסיק מעל מאתיים עובדים וכילכל מעל ארבע מאות משפחות. הוא תמיד התחרה עם מר וייס על ההפטרה של יום כיפור, ותמיד זכה כיון שברגע האחרון שילש את המחיר המוצע במקום לעלות בהדרגה כמקובל.

רק בבית הכנסת יכול היה מישהו כמו עזרא להעיז בכלל ולגשת לשוחח עם מישהו כמו מר מנדלבאום. גביר שכדי לקבוע עימו פגישה במשרדו היית חייב לעבור לפחות שתי מזכירות ולמצוא סיבה מספיק חשובה בכדי שירצה בכלל להקשיב. מר מנדלבאום לא עסק בזוטות. זמנו הוקדש רק לדבר אחד. רווח. אם הבאת לו משהו שעתיד היה להגדיל את רווחיו היה מאזין בקשב רב. אחרת, אוזניו היו נעולות בפניך משל היית זבוב טורדני המתעופף בחדר ומזמזם ללא הרף.

"מר מנדלבאום..." שאל עזרא, "...יש לך ילדים ?"

"בהה... הפרזיטים שלי כבר גדולים כולם... הצעיר שבהם ברח לי מעבר לים, לארץ הקודש... חושב שלעבוד את האדמה ולשאת שם נשק יביא להם יותר תועלת מהמיליונים שאני תורם להם מדי שנה... פרחח... לא, כבר אין לי מה שניתן לקרוא לו ילדים... כל ילדי כבר הבשילו מזמן."

"נכדים, אם כך..." היקשה עזרא "אולי נכדים?"

"מזה יש בשפע..." חייך מנדלבאום, "ואפילו נין אחד כבר יש מהבת של ביתי הבכורה. אינך זוכר את הברית המפוארת שערכנו לו בבית הכנסת לפני חצי שנה ? הבאתי במיוחד סלמון מנורווגיה וויסקי בן מאה שנה לכבד את הרב וציבור המתפללים..."

"זוכר. כמובן שזוכר..." שיקר עזרא שהביקור בבית הכנסת היה זר לו, ונהג לפקוד את ההיכל הקדוש בעיקר בחגים - אם בכלל. עזרא התעניין יותר במה שהתרחש מחוץ לקהילה ולא בתוכה. בפנים הכל היה צפוי. הכאוס התחבא בחוץ.

"...והאם מי מנכדיך פוקד את תנועות הנוער ?" תהה עזרא בקול רם.

"בהה..." קרא מנדלבאום בזילזול..."שטות גמורה... אני לא מרשה לנכדי ונכדותי לקחת חלק בפעילות הפרחחית הזו... אצלנו מי שבוגר דיו כדי לחשוב ולקחת אחריות, מצטרף לעסק המשפחתי... אין זמן לקשירת חבלים והנפת דגלים ומצעדים מטופשים עם שירים גסים ובוטים... נכדי לא יגדלו להיות חיילים במדינה הזו. הם יגדלו להיות אנשי עסקים מכובדים שאינם נדרשים לסלק עפר מתחת לציפורניים." "אני שומע את השירים שהם שרים, בתנועות הנוער. אני גם רואה באילו בובות הם משתמשים לאימוני הקליעה במטרה שלהם... אני חושש מהכיוון שאליו זורמים העניינים..." לחש עזרא בשקט, משל היה מי שצותת לשיחה.

"הפסק להסתובב במחיצת פרחחים ובוא לעבוד בכולבו... חבל לבזבז זמן במשחקי חיילים... המדינה הזו שבעת קרבות ... לא תראה פה עוד מלחמה בקרוב..." דרש הזקן.

"אבל המצב הכלכלי הקשה, כל המובטלים... מתחילים לחפש למי להפנות את האשמה לגבי המצב... הציבור שרעב ללחם מחפש קורבנות... ואתה יודע למי השלטון דואג להפנות את הזרקור..." עזרא הביט בחשש ימין ושמאל.

"אתה צעיר ופרנואיד... הירגע. השלטון נמצא בשילטון כי אנחנו הצבנו אותו שם. והם יודעים זאת. הם יודעים מהיכן מגיעות התרומות הגדולות ביותר כשערב הבחירות מתקרב. השילטון מתחכך בכסף והכסף הגדול נמצא, מה לעשות, בידיים שלנו...אין ממה לחשוש. יש משטרה ויש עירייה ויש ממשלה וכולם יודעים מי משלם את משכורתם... כלב חכם לא נושך את היד שמאכילה אותו." פסק מנדלבאום ושב לעיין בסידור התפילה שמולו.

"ומי אמר שהכלב חכם ?" מילמל עזרא בלחש והתרחק כשגבו לזקן המתנודד כלולב.

***

סימנים קטנים היו גם פזורים ברחובות העיר עצמה. עזרא הבחין בכך כשיצא בוקר אחד מוקדם לכיוון המרכז. עובד עירייה חרוץ ומשכים קום ניסה בכוח לקרצף במטאטא וסבון גרפיטי, שצוייר על קיר בדרך לאיזור המסחר. הציור הראה שטר כסף עולה באש... במרכז השטר צוייר מגן דוד.

מאז ומעולם, נהגו יהודים לחיות נפרדים. בקהילות משלהם, נבדלים מהגויים. כך היה גם כאן ועתה. התירוץ הקבוע היה מניעת התבוללות, אבל מנעמי החיים תמיד קרצו מעבר לגדר. בתוך הקהילה ידעת שהבשר שנמכר הוא כשר, שהבדים אינם שעטנז ושהכל סגור ומסוגר ביום הכיפורים. בחוץ החיים המשיכו לספק פיתויים למכביר, ולמעט זליגה פה ושם - הקהילה המשיכה להתבדל בהצלחה יתירה.

"שמעת את ההוא נואם? איזו עוצמה יש בבנאדם אחד... כבר חשבתי שלא יקומו לנו מנהיגים בשיעור קומה שכמותו. לא אחרי כל הנבלות הרופסות שהקיזו את דמם של ילדינו במלחמות שווא בכל השנים האחרונות. המדינה הזאת עוד תשוב לגדולתה בזכות אנשים כמוהו. הוא יטהר אותנו מהכינים והעכברושים שאחראים למצב הכלכלי... תראה מה נהיה... מחיר כוס קפה כמעט הכפיל את עצמו בשלוש השנים האחרונות... זה נוראי... כולם יודעים מי אחראי לכך אבל לאף פוליטיקאי במדינה הזו אין אומץ לעמוד מולם. כולם מתרפסים בפני הכסף ... אבל לא הוא... הוא עוד יראה לכולם פה שאפשר לחלץ את המדינה הזו מהבוץ.

עזרא הקשיב בקשב רב לשיחות בבתי הקפה. לבדיחות שסיפרו אנשים כשהיו מבושמים מבירה או מיין. הוא שמע את המילים המרומזות, המכובסות והשלים לבד את החסר... צפנת פענח... הוא פיצח את המילים הנקיות שלחשו אנשים מכובדים מעל ארוחת הבוקר שלהם.

עזרא גם הבחין במבטים. מבטי שטנה. שאנשים נתנו בשלטי העסקים שבעליהם יהודים. בכל מקום שאותיות ארץ הקודש העזו להתנוסס לצד אותיות הארץ הזו, אנשים כבר החלו להביע מירמור. לקוחות עקפו עסקים שהשתייכו ליהודים ונכנסו במכוון לחנות שלידם. הקהל הצביע ברגליים, אך בעלי העסקים לא שמו לב למגמה. הם המשיכו לפרסם מבצעים, המשיכו לכזב ולהבטיח מחירי חיסול - נקטו בכל הטקטיקות שלמדו מאבות אבותיהם הסוחרים...

פה ושם היה מי שהגיע ומצא את חלון הראווה שלו מנופץ, אך השוטרים פטרו את העניין כמשוגה של ילדים מקומיים והמליצו לו לתקן על חשבונו ולוודא שתאספנה הזכוכיות מרצפת המדרכה כדי שאיזה עובר אורח לא ייפצע חס וחלילה, ואז יאלץ לתבוע והם יאלצו לסגור זמנית את החנות עד תום ההליכים המשפטיים - היו חוקים חדשים ומחמירים שבינתיים נאמרו רק לשוטרים המשגיחים על הסדר ובקרוב יפורסמו לכלל הציבור. ראש העיר גם גייס שוטרים נוספים לאחרונה. לובשי מדים כבר נראו בכל פינת רחוב ובכל שעה.

עזרא השתדל להתרחק מלובשי המדים. הוא חשש שיבקשו ממנו תעודה או שירשמו את שמו ברשימה. הוא רצה להישאר אלמוני בעיני הרשויות. שום רווח לא יצא לו מכך שיכירו את שמו. גם את דמי האבטלה שהגיעו לו נמנע מלגשת לקבל. הוא נרתע מפקידים, מעובדי ציבור - מכל מקום שבו מישהו עשוי היה להפוך אותו למספר ברשימה ארוכה. הוא עבד בעבודות מזדמנות, השתכר מעט אך תמיד במזומן. הקפיד להישאר אלמוני. לא נשארו עוד רבים בעולם שידעו אפילו מה שם משפחתו. רק את שמו הפרטי הסכים לנדב לבריות.

"הי אתה..." קרא אליו לפתע שוטר שעמד ליד חנות יין. החנווני שלידו עסק בטיאטוא שברי זכוכית שהיו פעם חלון ראווה גדול ומרשים שנשא את השם רוטשילד. עזרא קפא. "בוא רגע לכאן..." ציווה שוב השוטר " שמתי לב שאתה עובר כאן הרבה... אולי ראית מי שבר את ה..."

עזרא עשה עצמו חרש. הסתובב ופנה ללכת בכיוון הנגדי. הוא הלך לאט. מחכה לראות אם השוטר יבוא בעקבותיו. בקצה הרחוב פנה ואז נמלט בריצה למקום אחר. עזרא לא חזר עוד לצעוד באותו הרחוב.

***

"אני לא אוהבת את מה שאני שומעת..." הכריזה גברת פוגל באוזני גברת שוורץ שעה שילדיהם התרוצצו במדשאה הקצוצה שבין בתיהם המשותפים.

"גם אני לא אוהבת, ומה בכך ? זו תקופה. יצחק אמר שבבית החרושת שלו קיצצו משמרות... קשה לכולם." השיבה שוורץ.

"קשה, אבל גם כשקשה יש דברים שאסור שיאמרו..." היא הליטה פניה בידיה.

עזרא ישב בשיכול רגליים. גבו אל גדר העץ. מקשיב לצחוק הילדים מחד ולשיח המבוגרים שהתנהל מן הצד. "אחד הילדים בקבוצה של גברת מילר קרא לי שלשום 'יהודיה מלוכלכת' כשאמרתי לו להפסיק לבעוט בכדור שלו בחצר המשותפת. ילד בכיתה ב' הסתכל לי ישר בעיניים ואמר לי שאבא שלו מכין מחסן עם רובים וסכינים במיוחד בשביל יהודים מלוכלכים שגונבים את הכסף ושולטים בשקרים בחדשות אז כדאי שאני אסתום את הפה שלי..." נדמה היה שגוש נתקע בגרונה כשהתאמצה להוציא מפיה את המשפט האחרון... ואז פרצה בבכי...

"אמא מה קרה?" שאל לפתע אחד הילדים ורץ אליה לחבקה...

"הכל בסדר ילד יקר שלי... תמשיך לשחק... פשוט דיברנו על משהו עצוב... משהו שלא קשור לילדים... משהו של גדולים... תמשיכו לשחק כי עוד מעט השמש שוקעת וצריך ללכת הביתה..."

'השמש שוקעת...' חשב עזרא על דברי האם לבנה 'צריך ללכת הביתה'.

***

חגיגות יום העצמאות שהיו תמיד מקור לגאווה לאומית ולשמחה רבה התנהלו השנה בדלות יחסית. כולם רצו להרגיש פטריוטים אך היה קשה מאד להמחיש זאת בצורה בולטת לעין. הרוב הסתפקו בתליית דגלים בחזית ביתם, באפיית עוגה מקושטת בנשרים. בשרים מעשנים היו ונשארו המזון העיקרי בחגיגות, הפעם עקב יוקר המחיה הרוב הסתפקו בנקניקיות וכרוב כבוש. עזרא הסתובב כל היום במוקדי השמחה והחגיגה. מקשיב לשירים לאומיים מושמעים בקולי קולות ועדר צרוד ושיכור שר ביחד איתם ומזייף כהוגן.

אמהות הסתובבו בגאווה עם עגלות תינוקות וחייכו לשוטרים לבושי המדים שעמדו בכל פינה והקפידו על הסדר.

ראש העיר הכריז כי לרגל החגיגות הוא דאג להזמין עשרים משאיות עמוסות בנקניקיות חזיר מובחרות וכי כל החפץ בכך מוזמן לסור אל בניין העיריה ולקבל בחינם נקניקיה בלחמניה עם כרוב כבוש ודגל קטן על קיסם.

הרחובות המובילים לעירייה היו הומי אדם, אך מעט שוטרים נראו בהם. כאן לא נדרש לשמור על הסדר ועזרא נבלע בקלות בקהל.

הוא הקשיב לשירים, לבדיחות, לסיפורים. נראה היה שהחגיגות אכן מרוממות את נפשם של החוגגים ולפחות ליום אחד מזכירות להם שהמדינה הזו נבנתה על כתפיהם של אנשים טובים ומוחזקת על כתפיהם של אנשים רבים אחרים. שכולם בסופו של יום אחים לצרות ואחים לעמל ושיש תקווה שמחר, ביחד, יראו עתיד חדש וטוב יותר לאומה הגדולה הזו.

הוא צעד שעות ארוכות. נמנע ממזון וממשקה. ניזון מכל הטוב שנאמר ומתבשם מתחושת הידידות שריחפה באוויר ביחד עם עשן הנקניקיות.

לעת ערב כשהחל הקהל הרב להתפזר לביתו הבחין מרחוק באורה של מדורה.

הוא התגנב בחשאי והציץ בקבוצת בני הנוער לובשי המדים של תנועת הנוער שלהם. הם עמדו מסביב למדורה ושרו כאיש אחד. בקול זך, בקול רם בבטחון עצמי מעורר התפעלות.

במרכז המדורה תלתה דמות שכבר הייתה מפוחמת ושחורה. בובה דמויית אדם שכבר הספיקה לאבד צלם ולא ניתן היה לזהות מה או מי היא ייצגה בטרם הפכה לפחם.

המדריך הרים את ידו והשירה פסקה.

הוא בירך את הנערים על תבונתם. על אומץ ליבם. שיבח את היותם חברים טובים זה לזה, ערבים זה לזה ומשתדלים לעשות רק טוב ולעולם לא לשקר. הוא אמר להם שהם, ולא הוריהם, יהיו התקווה האמיתית של הארץ הזו, שתחזור שוב להיות גדולה.

ואז משך אליו שק ששכב על האדמה לצידו פתח את החבל שקשר אותו והחל להשליך את תוכנו לאש. וכמוהו ראו ועשו הנערים. האחד אוחז בקצה השק והשני טובל ידו ומשליך מתוכו ספרים אל האש. עזרא ראה את האותיות משחירות ונעלמות.

ליבו נחמץ בקירבו והוא נמלט משם בטפיפה שקטה, עמוד עשן מיתמר מאחוריו.

***

"תפסיק לשגע לי את השכל" רטן לעברו מר מנדלבאום "אני לא מחלק נדבות. אם חסר לך כסף לך לעבוד. אתה בחור צעיר עם גב חזק. נדבות מיועדות לאלמנות ויתומים"

"לא נדבה" התעקש עזרא "הלוואה. וגם לא גדולה... דמי נסיעה לארץ הקודש ועוד קצת כדי לבנות שם חיים חדשים... נשבע לך שאחזיר הכל בתוספת ריבית"

"בהה..." נבח לעומתו הזקן "לבן שלי לא נתתי ולך אתן ? לך, ברח לך כמוהו אל המדבר החם ומלא הערבים שאתם קוראים לו ארץ הקודש... מזג האוויר שם לא מתאים לשכמותי... לכו ותבנו שם בית מקש ותבן, עד שיבוא הזאב הרע ויעיף את כולכם לכל הרוחות."

"כבר לא בטוח כאן ליהודים" לחש עזרא והביט סביבו בחשש. "ילד... אני נולדתי כאן. אני שירתתי את ארצי נאמנה. אני חייב את כל מה שהשגתי בחיי לארץ הנפלאה הזו, בזמן שפרחחים עצלנים כמוך וכמו הבן שלי מעדיפים לברוח במקום להתמודד עם המציאות הקשה. הארץ הזו כבר ידעה תקופות קשות ולאחריהן פרחנו... אבל לא פרחנו בזכות אלו שברחו. פרחנו בזכות אלו שנשארו למרות הכל. שחיו בעוני ודלות, שחוו חרפת רעב ואובדן בית ... ויהודים תרמו למדינה הזו יותר מאחרים... והמדינה מוקירה זאת וזוכרת זאת ושום נואם מצועצע, מוכשר ומשולהב ככל שיהיה, לא יצליח לגרום למדינה הזו להיות בית שליהודים אין בו חלק, או אין בו זכות לחיים שקטים ומשגשגים...

תעוף לי מהעיניים. אין נדבות... מצידי לך ותגנוב מקופת הצדקה אם כל כך קשה לך למצוא עבודה... לך ממני ואל תשוב" עיניו של הזקן רשפו זעם אמיתי.

ככלב שהוכה נסוג עזרא לאחור.

אל בית הכנסת לא שב עוד.

***

בקול צפירה רמה הכריז כלי השיט על עזיבת הרציף. כלי שיט קטן סייע להדוף את הגדול ממנו אל מחוץ לנמל הצפוף. ספינות רבות הגיעו אל הנמל. רק ספינות בודדות עשו את הדרך ההפוכה. עזרא רכן מעל סיפון הספינה. מצטופף בינות לשאר הנוסעים שעלו לנופף לשלום לארץ הולדתם. דמעה פה, יבבה קלה שם אבל רחשי ההקלה גברו על נהי המקוננים.

כספו הדל הספיק לו אך ורק למסע ימי איטי בתא משותף אך הוא כבר ידע צרות גדולות מכך ועמוק בליבו רווח לו שהספיק לעלות על הסיפון עוד בטרם אסרו על כך השלטונות.

הוא כתב לבן של מנדלבאום. הסביר את מצבו וביקש להתנדב כמוהו. הוא היה בטוח שיקבלו אותו בזרועות פתוחות. ארץ הקודש אומנם לא הייתה מולדתו, אך היא הייתה מולדת אבותיו.

עזרא נשם נשימה עמוקה והביט בפעם האחרונה במונומנט האדיר שסימל את מולדתו, הולך ומתגמד ככל שהספינה התרחקה לה.

פסל החירות של ארה"ב.